Nur jedem das Seine (בעברית: לכל אחד אשר לו), רי"ב 163, היא קנטטה שהלחין יוהאן סבסטיאן באך בהיותו בוויימאר, והוא ביצע אותה לראשונה ב-24 בנובמבר 1715, לכבוד יום ראשון ה-23 שלאחר חג השילוש הקדוש.
באך עבד כמלחין החצר של הדוכס בוויימאר מ-1708, ובמרץ 1714 קודם לתפקיד הממונה על המוזיקה. בתפקיד זה היה אחראי להלחנה של יצירה חדשה מדי חודש, בעיקר של קנטטות[1], כשמטרתו הייתה להלחין תוך כמה שנים קנטטה עבור כל מועד בשנה. לפי הידוע כיום, קנטטה זו הייתה הרביעית שהלחין באותה שנה לאחר רי"ב 31, רי"ב 165 ורי"ב 185[2]. את רי"ב 185 הוא הלחין ביולי והזמן הארוך שעבר בין הלחנת שתיהן מוסבר בתקופת אבל ששררה בחצר הדוכס, לאחר שבן אחיו של הדוכס, יוהאן ארנסט (אנ') מת ב-1 באוגוסט[3].
סדר הקריאה לאותו יום כולל פסוקים מהאיגרת אל הפיליפים ומהבשורה על-פי מתי שכולל את האמרה הידועה של ישו, "תנו לקיסר את אשר לקיסר"[4]. הלברית נכתבה על ידי סלומון פרנק (Salomon Franck), משורר החצר שכתב את הלברית לקנטטות נוספות של באך בתקופה זו. הטקסט מצטט את האמרה של ישו ועוסקת בהשוואות שבין רכושו הפיזי של האדם לבין שייכותו הרוחנית של האדם לאלוהים. על פי ג'ון אליוט גרדינר, פרנק היה ממונה גם על המטבעות בחצר הדוכס ומכאן ההתייחסויות המגוונות לכסף ולמטבעות בלברית זו[5]. הקטע האחרון בקנטטה לקוח ממזמור לותרני שכתב יוהאן הרמן (Johann Heermann), משורר גרמני בן המאה ה-16. הלחן לחלק האחרון אבד ומה ששרד ממנו הוא קו הבס לבדו[6].
בניגוד לרוב הקנטטות שלו מתקופה זו, אין עדויות לכך שהוא ביצע את הקנטטה פעמים נוספות בעת שעבד בלייפציג, אך חוקר המוזיקה כריסטוף וולף מעריך שהוא כן ביצע אותה שוב[7].
הקנטטה פורסמה לראשונה ב-1887 בכרך 33 של "חברת באך"[8], שפרסמה את כל יצירותיו בצורה מסודרת בין השנים 1850-1900.
הקנטטה נכתבה לארבעה סולנים, סופרן, אלט, טנור ובס, למקהלה בת ארבעה קולות ולתזמורת הכוללת שני כינורות, ויולה שני צ'לו ובאסו קונטינואו. התזמור הכלי מועט וקאמרי ולא כולל כלי נשיפה בניגוד לקנטטות רבות אחרות. המוזקאי ג'וליאן מינצ'ם משער שהיה כתוצאה מניסוי מוזיקלי שבאך עשה או כתוצאה מהרכב הנגנים שהיה זמין לו באותו זמן[9]. לקנטטה שישה חלקים:
היצירה לא הוקלטה רבות, רק כ-8 פעמים[10], בהן על ידי מנצחים ידועים כגון ניקולאוס הרנונקור (ב-1983), טון קופמן (ב-1995), מסאקי סוזוקי (ב-1996) וג'ון אליוט גרדינר (ב-2000).